באיזו רמת קושי בחרתם לשחק את החיים?
בצעירותי הייתי משקיע מהזמן שלי במשחקי מחשב
שבהם הייתי מניע אגו וירטואלי של גיבור פרוטגוניסט כלשהו,
שתמיד היה עם סיפור חיים והשלכות גרנדיוזיות יותר משלי.
ובכל פעם שהייתי מתחיל משחק,
לפני המשחק עצמו הייתי צריך לבחור בין רמות קושי:
1. ראשית יש את הרמה הקלה
שבה לא היה לי שום אתגר במעבר המסכים,
וזו גם בדיוק הסיבה שאף אחד לא בוחר את הרמה הזאת,
מאחר שאנחנו צריכים אתגר מינימלי כלשהו שימשיך לעניין אותנו בזמן שאנחנו במשחק.
אנחנו יכולים לעשות לזה אנאלוגיה,
ולהסתכל על הרמה הקלה ברובד אנושי או ברובד נשמתי
בחיים האנושיים, כל הדברים שאנחנו מקבלים בקלות,
הם אלה שנתפסים בעיננו כאספקטים עם הכי פחות ערך.
למעשה חייבת להיות רמת המאמץ ואתגר מינימלי,
שדרכו אנחנו מניעים את עצמנו לחקור ולהתקדם,
על מנת לייצר ערך.
ארצית, ברגע שאנחנו נולדים אנחנו מתחילים ברמה הקלה.
הדברים הבסיסיים מגיעים אלינו,
ואנחנו לא צריכים לעשות יותר מדי,
חוץ מלהיות אנחנו.
הרמה הקלה ממשיכה בדרך כלל עד גיל הנעורים,
שבו האינטלקט מתחיל לעשות החלטות,
והגוף מתחיל לגבש אופי.
עכשיו זה תלוי בסוג החינוך, ההתניות, האינטלקט והרגש שלנו
האם נבחר להתפתח ולעבור לרמות מתקדמות יותר,
שבהן אנחנו מניעים את עצמנו לרמת חיים אחרת,
או שאנחנו נשארים ברמה ביותר.
מעטים האנשים שבוחרים באופן מודע להישאר ברמה הקלה בחיים,
מאחר שבכל אחד מאיתנו יש את הדחף להתרחב ולצמוח ברמה כלשהי.
הרמה הקלה היא הרמה שבה יש את הניסיון המועט ביותר,
מה שאומר שלשחקן יש מעט נתיבים ופרספקטיבות להישען עליהן,
משמע, זו לא הרמה שאיתה אנחנו נתפתח ונתבגר רוחנית.
זו רמה שאפשר לתרגם ארצית כמו לאנשים שבוחרים להיות בעבודות פשוטות,
שאמנם לא מצריכות שום סיכון אינטלקטואלי,
אך התגמול עליהן הוא מזערי.
ברמה הקלה אנחנו עדיין משתמשים במניפולציה חיצונית שמכניסה אותנו לבועת הגנה
או Safe space.
מקום שבו העולם האמיתי לא יכול לגעת בנו.
זו אסטרטגיה שבה משתמשים היום הרבה בני נוער וצעירים
שלא רוצים לעבור דרך חיים אמיתית ולצבור ניסיון,
אלא מעדיפים לקבל הכל על מגש,
תוך כדי זה שהם בציפייה לאיזשהו יעד אידיאולוגי שאף פעם לא מגיע.
ההדרכה העליונה שלנו אף פעם לא תאפשר תגמול ללא דרך רוחנית וארצית אמיתית,
ומי שכן מקבל תגמול בצורה מהירה,
כמו זוכי לוטואים למיניהם,
מגלה מהר מאוד שהחומר וה"תגמול",
הם בעצם חלק משיעור רוחני גדול יותר.
ברמה הקלה של המשחק,
אנשים לכאורה אף פעם לא נפגעים,
לא ששים לשמוע או לקבל ביקורת,
מעדיפים לא לעמוד מול אתגרים אישיים של התפתחות.
הורים שמעדיפים לשמור את הילדים שלהם ברמה הזאת,
חורצים את דינם בכך שהם מתפקדים כמו "הורי הליקופטר",
רוכנים תמידית מעל הילדים, דואגים שלא יגעו בשום דבר מסוכן מדי,
או מלוכלך מדי,
ואולי הכוונה טובה,
אך במתכונת כזאת אנחנו מעודדים את הילדים לא לחקור שום דבר בצורה עצמאית,
תמיד לחכות לאישור של סמכות חיצונית כדי לבצע פעולה,
וחשוב מזה, לא לעבור את הקארמות שהם צריכים לעבור,
מה שפרדוקסלית, יפתח להם את הדלת לרמה הקושי הבאה של החיים.
רגשית ונשמתית,
אין שום דבר "קל" ברמה הקלה.
יש במיוחד החמצה ופערים רגשיים.
בפועל, רוב האנשים בדרך כלל יעדיפו אתגר כלשהו,
במידה שהאתגר יוליד תנאים טובים יותר מהמינימום האפשרי
של המכנה המשותף הנמוך ביותר.
נשמתית כולנו מתחילים ברמה הקלה.
בוחנים את כל קשת החיים האפשרית מבחינת הפוטנציאל האנושי,
אך תחילה באופן טבעי, בוחרים חוויות שבהן יש כמה שפחות סיכון.
בספרים של מייקל ניוטון, הוא מתאר את התפתחות הגלגולים של הנשמות
כשהן בוחרות לרדת ארצה.
תחילה הן בוחרות גופים סמי - פיסיים כמו קרנית של אור, מינרל,
וצורות פשוטות אחרות,
רק על מנת ללמוד מהצד, על מה שעתיד להיות מאוחר יותר חוויה אנושית.
רמת ההתחלה הנשמתית לא פשוטה.
לוקח זמן עד שהנשמה מצליחה לתפקד טוב בתוך אווטר אנושי,
לומדת איך להתנהל עם תדר נמוך ואיך ללמוד מתוך המשחק.
המסע הזה לוקח הרבה גלגולים,
ואם אתם מודעים לכך ששום תכונה ומאפיין רגשי או שכלי בכם,
היא לא רנדומלית,
אז וודאי חייב להיות הסבר כלשהו לכך שיש בכם את הכישרונות שיש בכם.
אבל כדי לגלות את הכישרונות האלה,
אנחנו לא יכולים להישאר ברמה הקלה.
אנחנו צריכים להתקדם ולראות מה אנחנו באמת יכולים להפיק מעצמנו במשחק הזה.
2. הרמה הנורמלית
זו הרמה שאותה בוחרים רוב השחקנים.
האתגר במשחק כעת הוא בינוני.
יש דברים מהותיים שיכולים להפיל אותנו במהלך כל מערכה,
אבל בגדול השחקן נהנה מיכולת השליטה באווטר,
מבלי שהוא יהיה נתון לסכנה מהותית או פסילות מרובות
או תסכול מחוסר הצלחה.
ברמת הקושי הנורמלית של החיים,
אנחנו מיישרים קו עם רמת האתגר הכללית שאותה הקולקטיב מאפשר לעצמו,
מבלי לקחת יותר מדי סיכונים.
כאנלוגיה למשחקי המחשב,
הרמה הנורמלית בחיים האמיתיים,
תהיה כל מה שנהוג להיות נורמלי בתרבות ובתקופה שבה אתם חיים.
למשל, הנורמלי הכללי היום,
זה ללכת לבית הספר, ואז לצבא, ואז לאקדמיה,
ואז להתברג כשכיר בארגון פרטי או ממשלתי.
זה מה שברמה הנורמלית היום.
זה לא היה נכון לפני 200 שנים וזה כנראה לא יהיה נכון בעוד 200 שנים,
אבל כרגע זו הנורמה הכללית בעולם המערבי.
"נו מה רע בנורמליות הזאת??" אנשים יכולים לשאול.
ובכן, אין שום דבר רע בנורמליות,
אם אתם בצורה התנדבותית בוחרים לתת את הנשמה
ואת החיים שלכם לחזון וסמכות חיצונית כלשהי,
ועבורה להשקיע את כל הזמן הארי של החיים,
בזמן שההגשמה והיצירה האישית גוועים,
רוב השיעורים לא מיושמים מאחר שהאגו עסוק בהישרדות ושכר,
עד לכדי פער רגשי ורוחני שנהיה גדול יותר ויותר ככל שהזמן עובר.
הקארמה מצטברת, הנשמה מזהה שאין לה דרך ליישם אבולוציה,
וכך הגוף מתחיל להכנס למתח וטראומות,
שגורמות למחלות, זיהומים וחוסר חיוניות.
זה לא מפתיע שרוב עובדי ההיי-טק,
שנחשבו בעבר לחלום רטוב של כל שכיר,
נמצאים במשברים נפשיים, חרדות, דיכאונות ונויירוטיות.
בתור אחד שיוצא לו לעבוד עם אנשי הייטק,
אני שומע לא מעט סיפורים על כל כדורי ההרגעה
שחוגגים בדמם של אלה שהחליטו לסחור בחיים שלהם לטובת פינה חמימה ולפטופ.
למה זה קורה?
למה השכר הסביר לא עושה אותם שמחים כמצופה?
זה קורה בגלל שהרמה הנורמלית היא עוד אשליה,
שאותה הרבה אנשים כבר משכילים לכנות בשם "כלוב זהב",
"מלכודת דבש", "אבק כוכבים"
או כל כינוי אחר.
למען האמת כל אחד מהכינויים שהזכרתי פוגע במטרה,
וגם אם אנשים אומרים את זה בצורה אנקדוטלית,
עמוק בפנים הם מרגישים את המחנק הרגשי,
במרכז הקוביה או ה "Open Space" שבו הם יושבים.
"החיים יכלו להיות יותר",
"לא עשיתי מספיק",
"יכולתי לעשות משהו עם כל הזמן הזה"
"אם רק הייתי עושה… אם רק הייתי מקשיב ללב שלי" וכו'.
אבל מחשבות על "מה היה אם" אף פעם לא עזרו לאף אחד
ולא שירתו שום יעד חוץ מסבל פנימי של אנשים שלא עשו מספיק בזמן שניתן להם.
אין שום ספק שאנשים שורדים ברמה הנורמלית,
עובדים כמו כולם, אוכלים כמו כולם, מתלבשים כמו כולם, חושבים כמו כולם,
וכנראה גם מספיקים איכשהו לשלם חשבונות, לגדל ילדים,
ואולי להישאר עם מספיק אנרגיה כדי לתפוס ריאליטי בטלוויזיה
לפני שנגמר היום ולפני שמתחיל אותו הדבר למחרת.
אבל תגמול גדול לא יהיה ברמה הנורמלית,
לא מבחינה אישית ולא כספית,
אחרת היינו רואים את כל האוכלוסיה היום מפותחת תודעתית ועשירה.
זה לא קורה.
בפועל הרמה הנורמלית זו רמה של עבודה עבור אדם חיצוני,
שבחר בצורה מודעת לשחק את החיים ברמה הבאה.
וזו הרמה הקשה.
3. הרמה הקשה
הרמה הקשה משוחקת ע"י אנשים שרוצים לבדוק את היכולות האמיתיות שלהם.
במשחקי מחשב זו הרמה שבה המחשב תוקף את השחקן באופן נחוש וחכם יותר.
יש פוטנציאל להרבה נפילות ופסילות,
אבל השחקן תמיד יכול לקום ולהתחיל מתחילת הסגמנט שבו הוא נפסל.
כאנלוגיה לחיים האמיתיים,
אנשים שבוחרים לשחק ברמה הקשה,
יוצאים מתוך המטריקס הנורמלי של החיים הגנריים
ומנסי את עצמם כעצמאים, יזמים, פרילנסרים, אמנים וכו'.
המעבר מרמה נורמלית לקשה היא לא דבר של מה בכך.
השחקן צריך להסתגל לצורת משחק הרבה פחות וודאית,
הרבה יותר אמורפית,
אבל אם הוא מחזיק מעמד, הוא לאט לאט בונה לעצמו מיומנויות,
שלאחר מכן ישארו איתו לתמיד.
מיומנויות שנשארות איתנו לתמיד הן אספקט קריטי בחוויה,
מאחר שהן פותחות בנו את הפוטנציאל החשוב ביותר,
והוא - לא לרדת אף פעם בחזרה לרמה הנורמלית.
במסע שלי, בחרתי להיכנס לרמה הקשה לפני 9 שנים כשיצאתי לעצמאות.
במשך 4 שנים שיחקתי ברמה הקשה ונפסלתי המון.
אבל בזמן הזה צברתי הרבה מאוד מיומנויות שבזכותן אני מייצר את הפעילות היום.
ההטמעה והשימוש בכלים החכם בכלים האלה ישאר איתי לאורך כל החיים,
ואני יכול להגיד מהתנסות ישירה,
שהדבר החשוב ביותר ברמה הקשה זה אורח הרוח שלכם,
מאחר שהמציאות תפגיש אתכם עם כל האתגרים הגדולים והקארמה - דווקא ברמה הזאת.
זו הרמה שבה אנחנו בונים את עצמנו באמת.
זוכים לראות ממה אנחנו עשויים,
כמה רחוק נצליח להגיע עם התושיה והנחישות שלנו,
כמה נצליח ליפול ולקום בחזרה לעוד סיבוב,
כמה נוכל לייצר, כמה נוכל להשפיע
כמה מיזמים נבנה לכדי חיים של פוטנציאל רחב וללא הישרדות כלכלית.
לא כולם מצליחים לעשות את זה.
יש שחקנים שלא עומדים בלחץ של הרמה הקשה.
בגלל זה היא נקראת "רמה קשה".
זה לא פשוט לבנות את עצמנו,
זה לא קל לקחת את הבמה,
זה לא אינטואיטיבי לאגו להסתכן ולהקריב,
אבל עבור הנשמה זה גדול.
הנשמה אוהבת את האתגרים, הדילמות והקונפליקטים,
כאבי גדילה, ההתעמקות, היצירתיות, החשיבה המופשטת,
פתרון הבעיות, אלתור, דינמיקה חברתית, שריפת קארמות,
אלה כל הדברים שהנשמה רוצה לעבור,
והרמה הקשה מספקת לא מעט חומר לעבוד איתנו בעניין הזה.
אבל תשימו לב, שגם אנשים מצליחים ויזמים,
עדיין נמצאים לפעמים בחוסר רגשי ורוחני,
תמיד צמאים לעוד,
או שפשוט התייאשו מהעובדה ש"עוד" לא עושה אותם יותר שמחים.
אכן הרמה הקשה היא מתגמלת במובן הארצי והנשמתי,
אבל השפע החומרי לא מספק את הצורך הרוחני של הנשמה.
יש עוד רמה אחת שאפשר לשחק בה.
זו הרמה שאני הכי אוהב לשחק בה
מאחר שיש לה את ההשלכות הגדולות ביותר מבחינת השחקנים.
4. רמת Nightmare - סיוט
אם הייתי נותן לכם את האפשרות להיות בתוך חלום,
שבו אתם יכולים להיות הכל ולעשות הכל ללא שום השלכות,
כמה זמן היה עובר עד שהייתם מתחילים להשתעמם.
כמה זמן היה עובר עד שחוסר האתגר היה משאיר אתכם במצב אפטי אל מול מה שקורה?
בסופו של דבר, אם אתם כבר תקועים בתוך החלום,
הייתם רוצים אתגר כלשהו.
ואז נגיד שהיה עובר זמן מסויים שבו אתם חיים ללא אתגרים מהותיים
אבל משהו בנשמה שלכם מרגיש לא בסדר.
אין למידה.
אין את "הדבר האמיתי".
אז אתם מתחילים להוריד לאט לאט מכל האספקטים הבועתיים והמגינים,
ובאופן אינטואיטיבי מכווינים את עצמכם לרמה יותר ויותר קשה,
ליותר אתגרים, התנסות וחוויות,
אבל זה עדיין לא "הדבר האמיתי".
ובכן מה הוא "הדבר האמיתי"?
הדבר האמיתי הוא להיות במשחק שבו לכל פעולה יש את ההשלכה הישירה ביותר,
ללא מסננים, ללא מגנים, ללא האפשרות לעשות restart,
ללא האפשרות להריץ אחורה או לשמור את המסך.
רמת ה Nightmare במשחקי המחשב,
זו הרמה של המומחים שכבר עברו את הרמה הקשה כמה פעמים,
ועכשיו הם מנסים את מזלם במשחק האולטימטיבי,
שבו האווטר יכול להיפסל בכל שלב במשחק,
אך ברגע הפסילה הראשונה, כל המשחק מתאפס מההתחלה,
לא משנה באיזה שלב הפסילה קרתה,
וזה בדיוק המשחק האנושי.
באיזשהו מקום, כל נשמה כמוכם וכמוני שבחרה בחיים ארציים,
בחרה מראש לשחק ברמת Nightmare,
שבה כל אקט מסוכן או לא מודע,
יכול לסיים את חיי הגוף ולאפס את הגלגול.
אבל מה זה אומר לשחק את החיים ברמה של Nightmare?
מה עוד אפשר לעשות ולייצר בחיים מעבר ליזמות וחומר?
כאן נכנסת הנשמה שלכם לתמונה,
וכל היכולות שצברתם בכל הרמות לפני,
משחקות תפקיד עבור משהו חדש,
והוא האמת שלכם,
הכנות שלכם, האותנטיות
והמשמעות שאתם מייצרים לעצמכם ובמציאות עצמה.
רמת ה Nightmare היא המאתגרת ביותר,
מאחר שכאן אנחנו משתמשים ביכולות ארציות,
על מנת לייצר אלכימיה חדשה של חיים ולהקרין אותה החוצה.
זו הרמה שבה אנחנו מתנסים במודל חדש לגמרי של חיים,
רגש ויצירה שמסתמכים על סמכות פנימית בלבד,
ללא תבניות קונבנציונליות,
מאפשרים אלתור וקומבינציות שונות
שמגיעות מתוך רצון פנימי לעשות טוב.
ברמת ה Nightmare זה אתם עם האמת והיכולות שלכם.
זו היכולת לקחת את מה שקיים ולייצר משהו חדש בכל הרבדים.
זו הרמה שבה אתם צריכים להראות את הנכונות
והמסירות הגבוהים ביותר לתהליך הרוחני שלכם,
מאחר שהמציאות הולכת לבדוק את הכנות שלכם בכל רגע נתון.
פרדוקסלית,
כמו שהרמה ה"קלה" היא לא באמת קלה, אלא מייצרת עיכוב בקארמה ובהתפתחות,
רמת ה Nightmare היא לא באמת סיוט,
אלה האופן שבו אתם מתעלים מעל הפחד מלהיות אתם,
וחיים בצורה הכנה והאמיתית ביותר.
ברמה הזאת, אתם יכולים לצבור מיומנויות חדשות לגמרי,
מטאפיסיות ותדריות במהותן,
וכאלה שפותחות נתיבים של אינטואיציה, הכוונה, ריפוי ועוד
הרמה הקשה ורמת ה-Nightmare
דורשות הכלה רגשית גדולה,
ומצד שני, אתם פותחים את הדלת לגשר של שעורים, אתגרים,
גדילה, התפתחות, שריפת קארמה וצבירת דהרמה.
כדי לייצר את ההכלה הרגשית,
אנחנו צריכים להתחיל לייצר אלכימיה פנימית של ריפוי רגשי ומנטלי,
על מנת להעניק למערכת את היכולת לקבל ולהכיל את הצעדים ואת הפעולות שהולכות להתבצע.
כל פעולה שאתם עושים עבור ההתפתחות שלכם היא מבורכת,
כל צעד של התבגרות רוחנית שאתם מאפשרים לעצמכם,
משפיע לא רק עליכם, אלא על כל מה שמחוץ לכם.
תאפשרו לעצמכם להתחיל לקחת צעדים של התבגרות,
שבהם אתם תכירו את עצמכם טוב יותר,
תפתחו את היכולות,
תתגברו על חסמים פנימיים
ויצרו את החיים שאתם באמת רוצים עבור עצמכם.
אם טרנספורמציה ואלכימיה פנימית מעניינים אתכם,
אתם מוזמנים להכנס להכשרה של בית המימד הפנימי
"חניכה לעולם החדש" - תהליך עומק דיגיטלי שמספק את כל המידע והפרקטיקות
עבור הרחבת תודעה, ריפוי רגשי, התמרה אנרגטית, איזון מנטלי ועוד הרבה הרבה יותר.
אנחנו מזמינים אתכם להצטרף לתוכנית הדיגיטלית שלנו,
להגיע ולהתנסות בסדנאות ההתנסות שלנו,
לשמוע על תהליכי הליווי האיישים שלנו,
ללמוד עוד על השיטות שלנו,
להצטרף לעמוד האינסטגרם שלנו,
לצפות בערוץ היוטיוב שלנו,
לצפות בערוץ הטיק-טוק שלנו,
ולהאזין לערוץ ה-Spotify שלנו.
