החלטה אחת קטנה ששינתה את כל החיים שלי
לפני 6 שנים אני הייתי בצומת דרכים בחיים, שבה הייתי צריך לקבל החלטה, האם אני נכנע למטריקס ומוותר על החלומות והצמיחה שלי לטובת מלכודות דבש תעסוקתי שלא מובילות את הנשמה שלי לשום מקום, או למצוא איכשהו את הכח להמשיך עם הכוונה שלי, להתמיד ולחיות את החיים שאני רוצה.
זה לא היה פשוט. אחד מהאתגרים הגדולים ביותר במסע הרוחני, זה להשתחרר מהפחד לפעול או לעשות צעדים מקדמים, להשתחרר ממערכות יחסים עסקיות או תעסוקתיות שלא משרתות, להשתחרר מהצורך לרצות את הסביבה הקרובה, או לחיות חיים שמנוגדים לתפיסות והאידיאולוגיה הכללית.
מאז שאני זוכר את עצמי, היה לי דחף בלתי נשלט ליצור ולבטא את עצמי החוצה, בין עם ציור בילדות, מוסיקה בשנות הנעורים, או עסקים בשנות ה 20 המאוחרות. אבל רוב היצירה הזאת נבלמה תדרית, ולעיתים היו תקופות שבהן הייתי נשאב לתוך המטריקס, הייתי נותן לתדרים של אחרים להיכנס אלי, וכך הרבה מהמחשבות שלי עברו דרך פילטרים של פרספקטיבות אחרות.
"מה עלי לעשות", חשבתי לעצמי. הייתי בן 30, נשוי ועוד מעט אבא, העסקים שפתחתי לא זרמו כמו שציפיתי ודחפתי, ועכשיו השאלה הייתה, האם אני ממשיך עם הכוונה שלי לעשות משהו משמעותי, או שאני משפיל את כל החלומות, והולך להיות בן אדם "בוגר ואחראי", שדואג להיות מיושר עם הקונצנזוס החברתי, ללכת לפי התלם, להיות קורבן של נסיבות.
בגלל שהנשמה שלי קרועה, מצחיקה וקופצנית, ולמדריכים שלי יש המון חוש הומור, בכל פעם שניסיתי לרצות את הסביבה ולעשות משהו לא אותנטי, הייתי חוטף כאפות קשות. הנשמה הייתה מכניסה בי תחלואה וכאבים לגוף והמדריכים היו שולחים לי מצבים הזויים ולא נעימים כדי שאקלוט את המסר. גם כשהאגו ניסע להילחם בעזרת הנשק העיקרי שלו, האינטלקט, לא היה לו שום סיכוי מול הנשמה ששולטת על הרגש.
אז כמובן שלא בחרתי להיות "בוגר ואחראי", ובגיל 30 מצאתי את עצמי תוהה, עד כמה רחוק אני יכול ללכת מחוץ לתלם, עד כמה אני באמת יכול להיות חופשי.
מצאתי את עצמי מול המחשב, חושב על מה אני יכול לספק כערך. עד הנקודה הזאת כבר הספקתי להיות בשב"כ, להקים עסקים של הזמנות לחתונה, כושר, ייעוץ תזונה, שיווק, כתיבת כתיבה וניהול תוכן, אנימציה, עריכת וידאו, התפתחות אישית, צברתי הרבה כלים אבל שום דבר לא באמת דיבר אלי. לא קיבלתי שום סימן מהמציאות שאני נמצא במקום הנכון. רגשית הייתי בהישרדות, ועם הניסיון לייצר פעולות או מוצרים שאמנם נתנו ערך ועזרו לאנשים, אבל הלב שלי לא היה מסונכרן איתן בצורה מלאה.
בנוסף, המדריכים ווידאו שלא אתקיים כלכלית בצורה טובה מאף אחד מהמקצועות האלה, כדי שחלילה לא אשאר בתחומים שלא מיושרים עם השליחות. לא הייתי מודע לכך בזמנו, אבל כל מה שעשיתי עד גיל 30 היה לאסוף יכולות טכניות, כדי שאוכל לייצר את מה שבאמת הגעתי להעביר.
וכך היה. ישבתי מול המחשב לבד, חושב מה הלאה. המטריקס החיצוני צועק לי לחזור לשורה עם כולם הנשמה שלי צועקת לי: "לא!! דווקא עכשיו אתה עושה פותח את הלב שלך ועושה משהו אותנטי לגמרי, אתה לא יודע כמה דברים אתה לקרות מהפעולה הקטנה הזאת שאתה הולך לעשות, אתה חייב לעשות את זה, אתה הולך לעשות את זה, גם ככה אף פעם לא באמת הקשבת לאף אחד, אתה מרדן ואתה בכלל התנדבת לזה, ועוד משהו קטן. אם לא תעשה את זה אתה הולך לסבול קשה ואני אדאג לזה".
.. זה פחות או יותר המסר הרגשי שקבלתי באותו הרגע, ולאחר מכן היה לי ברור שאין לי שום ברירה, אני הולך לעשות את זה.
הערת ביניים: אני כותב לכם את כל זה, לא כדי להכיר לכם את הכרונולוגיה של הסיפור שלי, אלא להאיר אתכם לתובנה, שהחלטה אותנטית אחת קטנה שאתם מקבלים, יכולה ליצור כדור שלג ענק, כי המדריכים שלכם מתגמלים אתכם כשאתם מקשיבים ללב ולרצון הנשמתי. דרך הסיפור שלי, אני רוצה להמחיש עבורכם את העובדה שאתם לא יכולים לדעת מה אקט קטן של פתיחת לב יכול לעשות עבורכם ועבור אחרים, ואיך דרך הכלה רגשית אתם מייצרים אנרגיה נקייה וחיובית, שסוחפת אחריה חיים של מאות נשמות אחרות.
בחזרה לשנת 2017. הינה אני יושב ועורך את הסרטון הראשון שלי "הבעיות עם שיטת החינוך הנוכחית". העבודה הזאת קשה וסזיפית. לוקח לי 20 שעות עד שאני מצליח לסיים את כל שלבי החקירה, כתיבה, צילום, הקלטה, עריכה, המרה. הדיבור לא קל לי, הדיקציה שלי נמרחת, אני מזיע, אני מצלם את עצמי במקטעים בגלל שעדיין לא אימנתי את עצמי לדיבור קוהרנטי בזמנו,
אבל תוך כדי כל אי הנוחות הזאת, אני נרגש. אני יודע שאני מפיק עכשיו משהו שהוא לגמרי שלי. אני יוצר ביטוי של "אני" אל תוך השדה התודעתי, ומה זה משנה בכלל אם אחרים לא יאהבו או יבקרו או שאף אחד בכלל לא יצפה בזה. אני אוהב את זה. זה מרגיש לי טוב. זה מרגיש לי נכון.
ואז קרה הרגע, הוצאתי את הסרטון הראשון שלי. 15 דקות שבהן אני נותן ערך מתוך עולם התובנות הפרטי שלי, בלי מוצרים, בלי מכירה, רק התובנות שלי ולא יותר מזה.
והמדריכים התחילו לדבר, היקום התחיל להגיב. הביטוי שלי התקבל ואפילו בצורה חיובית ורחבה יותר ממה שחשבתי לעצמי.
"ובכן", חשבתי לעצמי, "אם זה הלך טוב, למה לא להפיק עוד סרטון על תובנות אחרות בנושא אחר?.." ומבלי ששמתי לב, ה"למה לא" הזה הפך לטרפת שנמשכה שנתיים, שבהן אני הייתי תחת דיבוק של יצירה, חקירה, למידה, הפקה. עשיתי הכל לבד, אבל עם כל תוכן שהוצאתי, היקום הגיב יותר ויותר חזק. סביב התוכן שלי התחילה להיווצר קהילה של אנשים מכל הארץ, שצופים ומשתפים את התובנות, בין אם דיברתי על בינה מלאכותית, האם אנחנו לבד ביקום, מערכות יחסים, מדע, אבולוציה או כל נושא אחר שעניין אותי בזמנו.
שנתיים עברו. הפקתי כ 70 תכנים של וידאו בשלב הזה. כולם דרשו ממני המון שעות של חקירה והפקה, אבל הקהילה גדלה, ובזכות החקירה, יצא לי להתנסות בעולם הרוחניות והפרקטיקות, אני תרגלתי על עצמי, איזנתי את המערכת ועליתי בויברציה הרגשית.
היקום הרגיש את זה, והמדריכים החליטו שבאותו השלב אני מספיק ראוי ומוכן לעזור לאנשים. הם כמובן לא סיפרו לי על זה שום דבר, כי למה להם עם כזה חוש הומור. הרבה יותר כיף לזעזע לי את המערכות בחיים.
ברגע אחד, אחרי פעילות של שנתיים, שבה אני נמצא באטרף של עשייה, מבלי להרוויח מזה שקל, תחת לחץ משפחתי הולך וגדל, ועבודות חרטוט שאני צריך לעשות כדי לשרוד, אנשים פשוט התחילו לפנות אלי.
"היי, אתה עושה פגישות?" "הבן שלי צופה בך והוא רוצה לפגוש אותך" "אתה מטפל בחרדות?" "יש מצב שאני נפגש איתך לשיחה?"
אני לא הבנתי מה הם רוצים בהתחלה. ניסיתי להסביר שאני רק חוקר ומפיק תוכן, אבל זה לא עזר, אנשים התחילו לפנות אלי ברמה יומית. אמרתי לעצמי שאם הם רוצים לפגוש אותי ולשלם לי על זה, מי אני למנוע דבר כזה? ואז הבנתי, שהאקט הקטן הזה שעשיתי שנתיים לפני עשה משהו, שינה משהו בחוויה של מי שראה את התוכן.
באיזשהו שלב חשבתי לעצמי, אם הם כבר נפגשים איתי, למה שלא אלמד אותם את אותן הטכניקות שאני מתרגל, אחרי הכל זה עשה בי שינוי רגשי, שאיפשר לי ליצור עוד ועוד ערך. וכך התחילו להם מפגשי ליווי בתוספת של פראנאיאמה.
זו הייתה שנת 2019. מה שאני חוויתי כנרטיב אישי, זה שיש לי פעילות של מפגשים אישיים. אבל זה רק נרטיב תלת מימדי. מה שקרה בפועל, זו תחילתה של קפיצה קוואנטית.
אני ידעתי כבר שמכווינים אותי לעשות דברים, ולכן הייתי צריך להיות קשוב לסימנים ולאינטואיציה שלי. קבלתי הכוונה להתחיל לייצר קורסים דיגיטליים. לאחר מכן קבלתי הכוונה לשדרג את המפגשים איתי, להוסיף גם מכניקה של רעד ונשימה מעגלית כדי שאוכל לפרוק לאנשים טראומות.
הקשבתי. למדתי. נעשה.
אחר כך המדריכים אמרו לי "תקשיב, אנחנו צריכים שאתה ממש תראה את המשמעות שלך פה. לך תתנסה בפסילוסיבין, יש מסר שאתה צריך לקבל שם" לקחתי את הפטריה. ראיתי כמה חזיונות. החזיון הראשון היה מעבר חד ומהיר על תורת המרקמים והצבעים, בחזיון השני פגשתי דמות שאמרה לי שהיא ממימד מחולק, כל המציאות שלי התחלקה לתוך זה.
החזיון השלישי והמעניין ביותר היה נשמות שמחכות בתור לאנשהו. כל אחת שונה ועם מאפיינים יחודיים וחמודים. רגע אחר כך אני רואה עמק, כמו וודסטוק וכל הנשמות מתפזרות לתוך העמק כמו היפים שצמאים להופעה, ואז כולם נעצרים בצורה סימולטנית.
אני רואה שהתנועה נעצרה כי הנשמות צריכות לעבור דרך וויסות של "סדרנים". אני צופה במתרחש ומדי פעם אני רואה שנשמה קטנה עוברת דרך הסדרנים. אני מבין בתוך הטריפ הזה, שכל הנשמות האלה באות לעבור דרכי, אבל בגלל שבאותו הזמן עבדתי רק במתכונת אישית, הייתי יכול לעבוד עם נשמה אחת בכל פעם, ובגלל זה נוצר צוואר הבקבוק בכניסה.
"צריך לתת מעבר לעוד נשמות", חשבתי לעצמי, וכך הפעילות עברה לסטודיו והתחלתי לעבוד עם קבוצות. הרשתי לעצמי מספרים גדולים יותר ואפילו הכשרות עומק.
ב 2020 הכרתי את דור וב 2021 הכשרתי אותו בכל מה שאני עושה. נוצרה השלמה אנרגטית שהאיצה את ההתמרה התדרית של שנינו. התחלתי לספוג עוד ועוד חומר והכשרות לתוך התודעה שלי, ובזכות זה שדרגתי את כל הפרקטיקות והתוכן התיאורטי שלימדתי.
מי שסיים ועבר טרנספורמציה בתהליך שלי ביקש הכשרות של המשך. מי שסיים את הכשרות ההמשך ביקש להמשיך להגיע לתרגול. השנה הקמנו הכשרת מטפלים, הקמנו פעילות של קהילת מנויים שמגיעים להפגש איתנו בצורה שבועית, יצרנו פעילות של ריטריט, הוספנו עבודה רקמות, שטיפה אנרגטית, מרידיאנים, צ'י קונג, מודלים של רגרסיה ופרוטוקולים מיוחדים של תת מודע.
עכשיו אנחנו מתרחבים, בקרוב עוברים למקום גדול יותר, הבאנו מורים חדשים ומטפלים לצוות ולכל אחד מהם חתימה אנרגטית ייחודית שדרכה אנחנו משלימים לאנרגיה גדולה ומאוחדת יותר, לכדי מרכז שמעניק גישות שונות של שחרור רגשי והתעלות, דרך תרגולים שבועיים, הכשרות עומק ופעילויות קהילה.
לפני 5 שנים ישבתי מול המחשב בבית והרגשתי אבוד. כל מה שהייתי צריך לעשות זה לקבל החלטה קטנה אחת שתשנה לי את כל החיים.
היום אני מוצא את עצמי יושב, רואה את כל הנשמות שהגיעו ותפסו מקום בפעילות, כל האנרגיות שהתאספו יחד דרך חוזים והתנדבות, וזה גורם לי להתרגש, ולהתפעל מהיצירה בצניעות ואושר. נותן לי את הזכות הנדירה להרגיש כמו עץ עם שורשים, וממני מסתעפים ענפים, והענפים נושאים עלים ופירות, והלב נפתח, גורם לכל האתגרים, הכאב והלחץ להתגמד, ולכל השיעורים שהיו עד עכשיו להיות שווים, ערכיים, מלמדים.
כשאתם עושים צעד, היקום עושה צעד מדוייק לקראתכם. אם אתם נועלים את עצמכם תודעתית, ומסכימים עם האידיאולוגיה העצמאית שיצרתם לעצמכם, לגבי זה שאתם לא שווים, לא מספיקים, לא מספיק טובים כדי לחיות איך שאתם רוצים, תדעו שכל מה שאתם צריכים לעשות זה לפתוח את הדלת לשינוי.
פתחתם את הדלת לשינוי, משמע אפשרתם פוטנציאל בלתי מוגבל של הסתברויות חדשות בחוויה שלכם.
אינטלקטואלית זה בלתי אפשרי, אנשים מגיעים אלי אחרי שנים של עבודות מנטליות, ביטחון עצמי, התפתחות אישית, אבל העבודה היא רגשית בלבד.
דרך העבודה הרגשית, סומטית, דרך איזון כימי, שחרור טראומות, מדיטציה, העלאת הקונדליני, תזונה נכונה, עבודת רקמות ורגרסיה, אנחנו מקלים על המערכת שלנו לבצע ולהכיל רגשית, את כל מה שלא הצלחנו לפני.
בפעילות שלי אני זוכה לראות אנשים שעוברים טרנספורמציה רגשית מן הקצה אל הקצה. אנשים מחליפים מקצוע, משתחררים ממערכות יחסים רעילות, מחווטים מחדש את כל התפיסה לגבי החיים ומה שהם מסוגלים לעשות.
כל מה שאתם צריכים זה לקבל החלטה ולעשות צעד אחד. אל תצפו שדברים יקרו מהר. לקח לי 5 שנים של ניסוי וטעיה והתרסקויות עסקיות עד שגיליתי מה אני רוצה מעצמי. ציפיה יוצרת אכזבה, מרירות ופחד מאיבוד שליטה, בזמן שכוונה יוצרת אנרגיה שאיתה אפשר להיכשל הרבה פעמים, אך באותו הזמן ללמוד מכל נפילה ולנסות שוב.
תקשיבו ללב ולאינטואיציה שלכם, קחו צעד, תסמכו על היקום והמדריכים שאתם מקבלים הכוונה נכונה, האפקט של החלטה אחת קטנה, יכול להיות מסע גרנדיוזי של גילוי עצמי, שחרור ושמחה שלא הכרתם עד היום.
אנחנו מזמינים אתכם להגיע ולהתנסות בסדנאות ההתנסות שלנו,
ללמוד עוד על השיטות שלנו,
או לקבל עוד פרטים על הליווי האישי של בית המימד הפנימי.
