תובנות משנות חיים לגבי רצינות
"תגידו, מה.. אתם בעבודה כרגע?..", שאל אותנו נהג מונית לפני כמה זמן, לאחר שחווה 5 דקות של צחוק מתגלגל. "כן בטח" אני ודור ענינו. "אז איך זה שאתם כאלה שמחים?!" הוא שאל בתהיה, "אני פשוט אוהב את מה שאני עושה" עניתי. "מה אתם עושים?" הוא שאל "יש לנו מרכז שבו אנחנו מלמדים אנשים ומשחררים טראומות" צחקנו.
באותו הרגע היה אפשר לראות, עד כמה החברה שלנו כלואה בתוך קונצנזוס מותנה.
הנורמה המערבית היא רצינות, סקפטיות, ספק, לחץ ומחשבה שלילית, וזה כל כך טבעי לפתח תכונות ודפוסים שנשענים על הנורמה ומייצרים סביבה זהות, אבל לפחות אף אחד לא יסתכל עליכם בצורה עקומה. תהיו בקונפליקט פנימי וחוסר איזון, ואתם יכולים להיטמע בקולקטיב בצורה מושלמת.
הבעיה נוצרת כשאנשים מבקשים לזמן משהו חיובי מתוך תשתית שלילית. כלומר, הם מבקשים מהמציאות להישתנות, בזמן שהם נשארים אותו הדבר. אבל זה לא עובד בצורה כזאת.
כדי לזמן משהו שונה לחוויה, אנחנו צריכים להרים את הסטנדרט הרגשי שלנו לרמות עליונות יותר, וזה אומר שקודם כל אנחנו אלה שצריכים להישתנות.
עבודה רגשית היא לא עבודה קלה, אבל התגמול שלה הוא האספקט המשמעותי ביותר בחיים, מאחר ששינוי רגשי, מייצר חיווט חדש לגמרי, ותפיסה אחרת, שדרכה אנחנו מחליפים את הרצינות והמגננות בסט כלים משודרג. זה אומר שאנחנו מגלים אפיק חדש של חוויה.
אבל זה לא קל כמו שזה נשמע. בתחילת התהליך, קשה לאנשים לשנות את דרך המחשבה שלהם לחיוב. השלילי השתרש כל כך חזק, שאנחנו צריכים להיכנס לתוך המקור של התודעה כדי להתחיל לנקות אותה.
חברתית חיווטנו והרגלנו את עצמנו לחשוב בצורה חרדתית, והיציאה מה"טבע" הזה, היא פתיחה של דלתות חדשות בחיים, שבו אתם מתחילים לאט לאט להשתחרר מהישרדות ורצינות.
רצינות נתפסת בעולם המערבי כאקט בוגר אחראי ומחושב, בזמן שחברתית, השתטות נתפסת כילדותית וחסרת תועלת.
אם היינו מכונות הבנויות עבור יעילות בלבד, הפרמטרים האלה היו נחוצים עבורנו, עבור השלמה של משימות ומטלות. אבל אנחנו לא רובוטים, ואנחנו לא נוצרנו על מנת לשרת פונקציות קרות בצורה חזרתית.
אם אנחנו מאלצים את עצמנו לכדי ארשת פנים של אבל או כעס, כדי שיתפסו אותנו כדמות סמכותית ואסרטיבית, משמע יש משהו בתשתית האותנטית שלנו בתת מודע, שנמצא בקונפליקט, ומנסה להסתיר ולמסך את זה דרך משחק ודרמה.
אנחנו יכולים לתת לעצמנו להישאב לתיאטרון ואפילו להשתתף בו, אבל הרבה יותר עדיף להיות מודע למשחק, ופשוט למחוא כפיים עם קריאות של "בראבו", "שיחקת את התפקיד שלך באופן מצויין".
בדרך כלל המשחק האנושי הוא כזה: "אני אתן לך להאמין שאתה הדמות שלך, בתנאי שאתה תאמין לדמות שלי, אבל אנחנו צריכים להיות עקביים במשחק ולא לצאת מהדמות".
אבל כשאנחנו מאפשרים לעצמנו לצאת מהרצינות ולצחוק, או לראות דברים בהומור, הרבה פעמים באותו הרגע אנחנו גם יוצאים מהדמות. אנחנו לא צריכים אותה, היא לא משרתת שום דבר.
התדר עולה, הסבל נפסק לכמה רגעים, כל הכימיה משתנה עד לרמת התא, מולקולות המים מתחלפות לההקרנה האלקטרומגנטית מתרחבת.
ומה נשאר שם מהזהות, אם מורידים את הסבל שמייצר את התכונות הרציניות? מה שנשאר שם זו ישות או אנרגיה חיה יותר.
זו הסיבה שאנשים אוהבים קומדיות או מופעי סטנד אפ.
לשעתיים קלות, הם מאפשרים לעצמם להתנתק ולהיכנס לתוך תדרים גבוהים יותר של חוויה ללא הצורך בדמות או זהות. כמובן שאחר כך הם חוזרים לחיים, האגו המזדהה מתאושש מהחוויה הלא שגרתית של להיות שמח, ואפשר להמשיך את הקונפליקטים כרגיל.
אבל למה השמחה צריכה להיות רק לשעתיים מהיום, למה זה ממוסגר וכלוא בתוך אפיזודות קצרות, ולמה שאר הזמן צריך להיות יבש וטכני? כי חונכנו לתוך מטריקס שבו תיכנתו אותנו לתפוס שמחה וצחוק כבטלה, חוסר שאפתנות, חוסר ריכוז ומיקוד, מתוך ההנחה שרצינות מובילה להצלחה וקידמה.
אבל מי תופס את העולם טוב יותר בפועל, או במילים אחרות, האם לרצינות יש יתרון כלשהו על חוסר רצינות? כי יש הבדל בין חוסר רצינות מתוך חוסר מודעות ובורות, לחוסר רצינות מתוך מודעות והכלה.
האדם הרציני ישקול את המהלכים או יתפוס את הנסיבות דרך ראיה פסימית של "איפה ידפקו אותי", "אני לא יכול להיתפס כחלש".
המערכת דרוכה לקלוט מציאות בצורה צרה, בזמן שבפועל יש הרבה הזדמנויות שיכולות להתפספס.
לעומת זאת, מתוך מצב של שמחה ותדר גבוהה, אנחנו נתונים לפחות לחץ אגואי, מה שמאפשר לנו לזהות טוב יותר תדרים כנים, ולהכיל את אלה שלא כנים.
באופן אישי, אני אמנם מתעסק ברגש ושחרור טראומות, אבל אני לא לוקח שום דבר מזה בצורה רצינית מדי.
אני כמובן לא מזלזל בסיפורים של הלקוחות, ותמיד מכווין אותם בצורה המכילה ביותר, אבל באותו הזמן, אני מודע לתיאטרון ולסבל שהוא מייצר. מעורב בצורה מלאה אבל לא לוקח חלק פעיל בדרמה. מודע לכאב אבל דרך אמפתיות ולא סימפתיות, כלומר, אני מציע תדר חיובי לאחרים אבל לא מכניס תדרים אחרים אלי.
מה היה קורה אם הייתי מתחיל לבכות ביחד עם הלקוח? האם שותפות בסבל זה מה שהוא מחפש, או שהוא הגיע אלי כי הוא זיהה בי משהו אחר, מצא בי פוטנציאל כלשהו שדרכו אפשר להתשחרר מהסבל? כי כשאנחנו משתחררים מהסבל, ומאפשרים לעצמנו לשמוח וליהנות, החיים הופכים את עצמם ועושים התמרה מטרגדיה לקומדיה.
איפה אתם רוצים לחיות?
בתחום הזה, המקצועיות חייבת להיות שם ב 100% אבל אם הייתי צריך להיות רציני בעיסוק שלי, לא הייתי מצליח בחיים להביא את הפעילות למצב שבו היא היום.
לא הייתי יכול לפתוח את הלב לאנשים, או לשחרר ופשוט לסמוך על היקום. המציאות בוחנת את זה ללא מעצורים.
כשהרצינות משוחקת, היא תוצאה של חוסר קבלה עצמית. חוסר הקבלה של הנאה, זרימה, ובאותו הזמן קריסה לתוך עקשנות, קנאות לקיים ומגננות משינוי.
הרצון לשלוט בנסיבות המציאות החיצונית, לשמר את מה שנמצא, לבסס אותו אידיאולוגית אצל אחרים.
אבל מה במציאות שלנו באמת נשאר כמו שהוא? כל המימדים משתנים בכל רגע נתון, אנחנו משתנים כל הזמן. אם תפגשו אותי היום או בעוד חודשיים, אלה יהיו כנראה שתי תופעות שונות, מאחר שלא תהיה שום היצמדות להיסטוריה שקרתה לפני חודשיים, ובשביל מה להיצמד בכלל? הרי אנחנו פה עכשיו.
הומור הוא רוחני, כל עוד לא מכניסים אליו אידיאולוגיה. מאחר שהוא מאפשר לנו להיכנס לתדרים חיוביים מהר, מבלי הצורך בעזרים חיצוניים, או היצמדות פנאטית לגבולות גזרה, על נושאים ש"אסור" לצחוק עליהם. שם ההומור נהיה מותנה חברתית.
כשאתם עושים את המסע הרוחני שלכם, הדחיסות שלכם מתחילה לרדת, לא רק בצורה פיסיולוגית, אלא מטאפיסית כחוויה פנימית.
מלחמות שניהלתם פעם נראות לא רלוונטיות או לגיטימיות, יש מודעות גבוהה יותר למסע הרוחני של כל נשמה, ואיתה גם התחושה, שהרבה יותר קל לשחרר את כל התופעות לעשות את שלהן, כלומר להיות מעורב בחוויה באופן מלא אבל לא לנסות לשלוט על המטריקס.
כולנו פרספקטיבות של אור עבור אחרים, כל אור מאיר בדרך הייחודית שלו. אני מאיר בדרך של הוראה אזוטרית, הכוונה ופרקטיקות, אבל האופן שבו אני בוחר להאיר, זה דרך שמחה והומור. זו המהות של האנרגיה שמנהלת בשלט את האווטר המקליד.
זה מה שאני מלמד אחרים.
כך או כך, דרך עבודה רגשית וסומטית, האפקטים האלה קורים מעצמם.
טראומה או אפילו רקמה תפוסה אחת פחות, וכל העולם משתנה מבחינת יכולות והכלה רגשית אצל בן אדם. ההישרדות יורדת, הקוהרנטיות עולה, הרצינות קורסת, הזהות מתערפלת, ומה שנשאר בסוף, זו המהות האמיתית שלכם. אנרגיה של אור ואהבה, שהגיעה לכדור הארץ כדי להתנסות, לחוות וליהנות מהזמן שלה בתלת מימד.
אתם לא הגעתם כדי להיות מכונות, באתם לחלוק את האהבה שלכם דרך יצירה ושמחה, ועבור זה, אתם צריכים להקשיב ללב שלכם, ולעשות את הדבר הכי אותנטי לכם. השליחות שעבורה הגעתם. לא דרך סבל.
וכך, בתהליך הרוחני אנחנו הופכים את הקערה, חווים את היום שלנו דרך שמחה, גם אם אנחנו שמחים בזמן נסיעה במונית, ומשאירים את הרצינות לפרקי זמן הראויים לה.
אנחנו מזמינים אתכם להגיע ולהתנסות בסדנאות ההתנסות שלנו,
ללמוד עוד על השיטות שלנו,
או לקבל עוד פרטים על הליווי האישי של בית המימד הפנימי.
