הכל קורה ברגע הזה. תובנות משנות חיים על הרגע הזה.

גלגולי נשמות ועולם הנשמות?

הכל קורה ברגע הזה. לכן, גם שאנו רואים את עצמנו בגלגולים קודמים במהלך מצב טראנס או מצב מדיטטיבי עמוק, זה תהליך שיכול להתרחש אך ורק בהווה של הרגע הזה. כל העולמות, הגלגולים, עולם הנשמות, הסיפורים, האגדות, ה"עבר" ה"עתיד", הכל תמיד היה יהיה וקורה ברגע הזה.

זה לא מבטל או סותר שום דבר, זו פשוט ההכרה בכך שהוויה היא הדבר היחיד שבאמת קורה, וכל פעם שאנו נכנסים לתוך סיפור, התודעה לא נוכחת למסע הנשמתי שגם היא רק סיפור ברובד העמוק יותר, כי בסוף כל מה שקיים הוא הרגע הזה.

עולם נשמות זו עוד פרספקטיבה שדרכה התודעה יכולה לחיות, אבל התודעה חיה אותה עכשיו. אף פעם לא בזמן אחר. אין מה שאמור להגיע או לא להגיע, זה הכל קורה ממש עכשיו.

אמת מתרחשת אך ורק ברגע הזה, כי הוא הסיפור היחיד שקיים. לכן חוויה של גלגול נשמות הוא נכון לאותו הרגע שבו הוא המתרחש ברגע הזה. ובכל פעם שאנחנו מנסים לחזור אליו כדי להבין דברים, זה תהליך זיכרון של האגו שמנסה שוב לבנות סיפור.

לכן, אם אתה חי דרך פרספקטיבה נשמתית, אתה לגמרי יכול להתחבר לאני הגבוה שלך, לקבל הדרכה, לחוות גלגולים, ועם זאת כדי להמשיך את ההתפתחות הרוחנית, הסיפור שנוצר צריך לקרוס כל פעם מחדש, כי אז אפשר שוב ליפול ל"אגו הרוחני" שמתחיל בערמומיות לבנות סיפור אגואי רוחני סביב אותן החוויות שקרו ברגע הזה.

קל לתודעה ולאגו ליצור סיפור סביב חוויות רוחניות חזקות, וליצור סיפור נרטיבי עם איזושהי דמות רוחנית עם עבר ועתיד.

זה קרה לי.

חוויתי הרבה חוויות של גלגולים קודמים, אבל כל זה קרה ברגע הזה. לכן מי שלוקח ומחבר את כל החוויות הללו לסיפור - זה האגו בכבודו ובעצמו.

בתקופה האחרונה האגו הרוחני שלי בנה סיפור רוחני סביב כל אותן החוויות שחוויתי, בין עם זה חיים קודמים או סנכרון המתקשר לחיים הקודמים "שלי", ועם זאת רק האגו יודע לקחת את כל אותן החוויות ולהפיק מזה סיפור דרך "חוויות עבר", אבל ברובד העמוק יותר אנחנו מבינים שכל זה קרה, קורה ותמיד יקרה - אך ורק ברגע הזה. כל חוויה כזו שחוויתי, התרחשה ברגע הזה, ורק האגו יודע לקחת חוויות שכבר חווינו ברגע הזה ולהרכיב דרכו סיפור או להזדהות לנרטיב.

הסיפור הזה בשלב מסוים צריך לקרוס שוב ושוב. לקרוס ולקבל הרהור של המתבונן ללא המתבונן, אחרת שוב אנחנו נופלים לתוך סיפור שאנחנו מספרים לעצמנו עם מבנה האגו, ורוחניות אמיתית זה לדעת להרהר בסיפור ולא ליצור סיפור.

הטלת ספק בכל סיפור נרטיבי שנוצר, אחרת שוב אפשר ליפול ל"קדושה רוחנית", אגו רוחני שיוצר קדושה סביב רעיון, סיפור, קונספט.

זה לא כי הגלגולים שחוויתי קיימים או לא קיימים, הכל קיים ולא קיים - אבל ברגע הזה. גם מה שקרה בעבר, קורה עכשיו, וגם מה שיקרה בעתיד יקרה עכשיו. אנחנו פשוט נופלים כל פעם מחדש אל תוך השכחה, דרך סיפור חדש שהאגו יוצר.

גלגול שחוויתי הוא התרחש וקרה באותו הרגע הקוסמי שעובר דרכנו ממש עכשיו. הכל קורה רק ברגע הזה. המוח האנושי לא מצליח לתפוס מה זה הווה נצחי, לכן זה לא משהו שאנחנו צריכים לנסות להבין או לתפוס דרך המוח והאינטלקט.

אנחנו לא צריכים להתנגד לסיפור הזה, או לנסות להפסיק את הסיפור, הסיפור הוא מרתק מעניין ומרגש והוא חלק מהקוסמיות שלנו כאן. הסיפור הוא כלי וזו הדרך שלנו גם להתעורר ממנו כל פעם מחדש.

נוכחות מלאה של הרגע הזה היא הפסקת כל הסיפורים ורגע אחד קסום של אי דואליות ונוכחות לרגע הזה. בנוכחות הרגע הזה, נוכל לחוות המון רבדים בנו, אבל הם תמיד קורים אך ורק ברגע הזה. האגו הוא זה שיוצר על זה סיפור של התחלה, אמצע וסוף.

רק האגו ינסה למצוא לזה משמעות בניסיון להעביר במילים או סיפורים את הרגע הזה. לכן רוחניות היא חוויה ולא סיפור, קונספט או רעיון.

זה לא שהאגו הוא חסר משמעות ומיותר, להפך הוא הכלי שלנו וממנו בסופו של דבר אנחנו מתעוררים, בסופו של דבר, אנחנו צריכים סיפור כדי להתעורר ממנו.

כדי להיות צריך ללמוד להרהר.

לכן כדי לעבור תהליך רוחני והתעוררות, במקום לחפש מה אמיתי דרך סיפורים והזדהות לסיפור, הנחת יסוד, אנחנו צריכים להטיל ספק בסיפור ואפילו להטיל ספק בספק. לכן אל תחפשו מה אמיתי, אלה תתפסו מה אשליה.

אנחנו מאפשרים לעוד פרספקטיבות לפתוח לנו את התודעה, אבל לא מגדירים שום פרספקטיבה כ"מציאות" או "אמת מוחלטת", וגם לא מתנגדים לאף פרספקטיבה, בכך שאנחנו לא מניחים הנחות שיש רק פרספקטיבה אחת של אמת, אנחנו מאפשרים לעצמנו להרחיב את התודעה ותמיד להרהר בכך.

בגדול יש סיפור אחד שמתרחש, והוא הרגע הזה.

הווה הוא הדבר היחיד שבאמת קיים. הווה מכיל בתוכו את הריק של כל האינטליגנציה הקוסמית. זה תמיד זמין עבורנו, רק שלרוב אנחנו נופלים לתוך השכחה, וחיים בתוך סיפור במקום ברגע הזה שהוא הסיפור היחיד שקיים.

הווה הוא הסיפור היחיד שתמיד היה או יהיה קיים.

הארה יכולה לקרות רק ברגע הזה, הארה זו התעוררות אליו, התעוררות לרגע הזה ולחוות את המיזוג של הכל. תעצור, תנשום תחוש מה זה הוויה. לא לחשוב עליו או לנסות להבין אותו, אלה להרגיש אותו זורם בכל הגוף.

אנחנו לא מחפשים משהו אחר שקיים, אלה מתעוררים למה שכבר קיים.

מי שמחפש מה קיים זה רק האגו. וגם כשהאגו מתוחכם והוא מאוד מתוחכם, מתחת לסיפור שלו יש רק את הנוכחות למה שכבר קיים, ולא מה שהוא מייצר שאולי קיים. רק האגו יכול לחפש אמת או לחכות לתשובה עבור ביטחון וליצור סביבו סיפור נרטיבי.

האגו אוהב ליצור סיפור סביב החוויה של הרגע הזה, ועם זאת הסיפור קורה רק ברגע הזה. ברגע שיש "משהו" או "מישהו" שמנתח את מה שחווינו ברגע הזה, זה יהיה האגו.

רק האגו יכול לנתח סיפור סביב ההוויה של הרגע הזה. כמה דתות, כתות, מסרות, מנהגים וכל זה כדי לחזור לרגע הווה. הכל זה פשוט, הניסיון להסביר מה זה רגע הווה ואיך להתעורר אליו כדי להתעורר לחיים.

הארה משמעותה למות לפני שאתה מת ולהבין כי המוות לא קיים.

רק הווה נצחי קיים.

זו הדרך להתעורר מהחלום של הדמות שלך.

את\ה יכול\ה להתעורר ממש עכשיו.

למעשה את\ה יכול\ה להתעורר רק עכשיו.

מסע הנשמה שלנו הוא מדהים והוא גשר עבור עוד ועוד קילופים של שכבות האגו, אבל כל זה בזמן שרוחניות אמיתית, זו בסך הכל חוויה, חוויה של המיזוג שלנו עם ההווה בנוכחות מלאה, ללא פילטר, רעיון, קונספט או סיפור.

התעוררות מאישיות לנשמה, והתעוררות מנשמה למקור.

זה לא כי אישיות, נשמה ומקור לא קיימים. הכל קיים. אבל הכל קיים ברגע הזה. מה שאומר כי התעוררות מנשמה למקור זו רק מטאפורה לכך שאנחנו מאירים את המקור בתוכנו עצמנו, ושוב זה יקרה אך ורק ברגע הזה ממש, ולא תחת סיפור.

רק בנוכחות היפה של הרגע הזה, יש הקרסה של כל הסיפור, מלבד הסיפור היחיד שקיים שהוא הרגע הזה. רק אז אני מקריס את הלופ של חיים ומוות, של התחלה אמצע וסוף, של עבר ועתיד, של זיכרון וציפייה.

תעצרו שניה, שאיפה עמוקה ונשיפה איטית ובסוף הנשימה תאפשרו לעצמכם כמה רגעים במנוחה, מעבר לזמן ומרחב, בשקט שלאחר הנשיפה, פשוט לעצור וכניעה לתוך ההוויה. לא לחשוב, להבין או לנסות. פשוט להיות. להרגיש את הרוח מסביב לפנים, את התחושות, להיות קשוב למה שמתרחש ממש עכשיו.

הכל קורה עכשיו, נשמות, סיפורים, אגדות, אנשים, דמיונות, חלומות, עולמות - העניין שזה רק קורה עכשיו ומי שיוצר לזה התחלה, אמצע וסוף, או מנסה להבין את האמת, או ליצור סיפור סביב זה, זה רק על ידי האגו.

בכל פעם שאנו חווים מיזוג של הרגע הזה בתוך הנוכחות וחווים סנכרון, מהר מאוד האגו יכול להגיע, להיכנס לפעולה, ולהלביש סיפור מטאפורי על אותה החוויה, כי האגו הוא בעצמו רק סיפור, ולפעמים הסיפור הזה עמוק, מורכב ומגניב.

אדם יכול למצוא את עצמו שנים בניסיון לשחרר משהו, שהפעולה האפקטיבית והפרדוקסלית ביותר - היא לא לעשות. רגע אחד לעצור, ולחוות את הרגע הזה. שם הריפוי נמצא, בנוכחות היפה.

רוחניות לא יכולה להיות סיפור, כי רוחניות זה ללמוד להרהר בסיפור. כי רוחניות זו חוויה. כי הסיפור מופק אך ורק על ידי האגו. רק אגו יכול ליצור סיפור מהריק הקוסמי של ההווה. הסיפור הנצחי, היחידי שקיים באמת, הוא הרגע הזה ממש.

גם הגלגולים שאני חוויתי בסשנים, הם קורים ברגע הזה, ורק האגו הוא זה שמקשר את זה ל"אני" "שלי" עם סיפור של דמות רוחנית עם התחלה, אמצע וסוף. זה גם לא סותר או מבטל שאנחנו במסע נשמתי עם שיעורים, גלגולים וקארמות, אבל גם כל זה קורה ברגע הזה. זה טריקי.

אז בטח עולה השאלה, אם אין סיפור אז מה הטעם?

זה הפרדוקס. רק כאין סיפור יש את הקוסמיות של הנוכחות של הרגע הזה. רק אז אנחנו באמת חיים. הסיפור הוא המטריקס של התודעה, כי הסיפור קיים רק עכשיו. אין מה לחפש, אלה לעצור ולחוש את זה. זה כאן כל הזמן.

גם כאשר ברגע ההווה חווית גלגולים, תטיל ספק, מי זה שחווה בכלל את הגלגולים ומי זה שמקשר את הגלגולים האלה למשהו או מישהו? זה לא שאתה מבטל את עצמך כשאתה מהרהר בכך, להפך, זו הדרך להמשיך לקלף, להתפתח רוחנית ולצמוח על ידי הרהור.

אתה רואה דברים או מתקשר דברים? גם על זה כדאי להרהר. תשאל את עצמך מי זה שנמצד לעובדה שהוא "ידע מה הוא ראה". אם יש משהו שיודע ויוצר סיפור מזה - זה רק האגו, בזמן שהסיפור היחיד שקיים הוא הרגע הזה. כן כן האגו עד כדי כך מתוחכם, עמוק וערמומי.

האגו כל הזמן שואל - איפה זה? איפה זה? איפה זה? עולם הבא? נשמות? אלוהים? איפה זה? איפה זה?, תעצור שניה ותחוש את הפסקת הסיפור ומיזוג עם הרגע הזה.

הסיפור שנוצר סביב כל זה, כמה שהוא יכול להיות פיוטי ומדהים, זה תמיד נוצר על ידי האגו שמחפש סיפור מסביב לעובדה שכל מה שקיים נמצא ברגע הזה.

להרהר זה ללמוד להיות.

לא לחפש מה אמיתי, אלה לתפוס מה אשליה. זה אומר שבכל סיפור אנחנו צריכים להרהר מחדש. להרהר בסיפור זה מה שמכניס אותנו לנוכחות. להרהר זה ללמוד להיות.

טראומות זה גם עוד סיפור שאנחנו מספרים לעצמנו על עצמנו עם האגו.

גם טראומות קיימות רק בהווה. אנחנו שומעים את המושג "טראומת עבר" אבל למעשה כל "הטראומות" שלנו הן קיימות ברגע הזה, וגם הדרך לשחרר אותן, תהיה ברגע הזה.

טראומה זה פשוט עוד סיפור שהאגו מספר לעצמנו עם עצמו. זו עוד הזדהות עם נרטיב שקושרת אותנו לאיזושהי זהות שיש לה טראומות, בין אם היא זהות רוחנית או פרסונלית.

זה עוד הזדהות עם סיפור שקורה ברגע הזה. זה עוד לופ שהאגו נשאב אליו ברגע זה ממש. זו עוד מטאפורה שהאגו מתייחס אליה כ-על משהו אובייקטיבי "שיש לו". עוד הזדהות עם נרטיב. עוד קונספט. עוד רעיון שהאגו מייצר ממש ברגע הזה.

זה לא שאנחנו "לא חווים טראומות" זו ההכרה בכך שגם כש "חווינו" טראומה וגם מתי שהיא תשתחרר, תהיה ברגע הזה.

זה המקום בו אנחנו מאפשרים לעצמנו להרהר, במי זה בכלל חווה את הטראומות האלה? זה טריקי, אבל למעשה טראומה היא רק אחיזה של האגו בסיפור שכבר לא נמצא ברגע הזה, אבל אנחנו עדיין כבולים בתוך הסיפור שמנתק אותנו מהסיפור היחיד שקיים, שהוא הרגע הזה ממש.

ברגע שהאגו מתייחס לטראומה כ"טראומה" הוא מיד יוצר את הרעיון שיש מה לפתור, וזה יוצר את הרעיון שיש בעיה, או מה לפתור. בזמן שכל זה רק סיפור. ואז כשהאגו מרגיש שהוא "פותר" בעיה אחת, היא מיד הופכת לבעיה של משהו חדש. של סיפור חדש. של נרטיב חדש.

ברגע שהאגו מתייחס לטראומה כ-על משהו "אובייקטיבי" שיש לו, הוא יוצר לעצמו הסתעפויות של סיפורים והאגו יכול למצוא את עצמו במרדף של חיים שלמים על עבודה רגשית ולופ של ניסיון לשחרר טראומות כל פעם מחדש. האגו ירדוף אחר שיטות חדשות, יקח עשרות קורסים וימשיך לרדוף אחר הזנב של עצמו.

הבנת השיעור הנשמתי בסופו של דבר, זו גם עוד מטאפורה שדרכו המקור נזכר. זה לא כי עולם הנשמות ושיעורים נשמתיים זה קיים או לא קיים, נכון או לא נכון, אמיתי או לא אמיתי, אני לא בא לבטל שום דבר או לסתור. זו פשוט עוד מטאפורה להיזכרות של המקור.

רגע אחד של נוכחות וזה קורה מעצמו. הסינכרון בתודעה קורית מעצמה. וזה קורה עכשיו, ברגע היחיד שקיים. הסינכרון יכול לקרות רק עכשיו ברגע הזה.

זו הסיבה כי מתי שאנחנו באמת מרפאים טראומה, היא ברגע הזה.

מתי שבאמת אנחנו משתחררים מ"טראומה" היא כאשר האגו משתחרר מהסיפור ברגע הזה. מתי שהתודעה במצב של נוכחות, נוכחת בכאן ועכשיו, וזה בתורו יוצר סנכרון קוסמי בתוך הנוכחות שמפילה את התובנות, משחררת אותנו מהסיפור או "הטראומה, אפשר גם לקרוא לזה "הבנת השיעור הנשמתי".

התשובות שלנו לא מגיעות בשיטה כזו או אחרת, זה פרדוקס. התשובות יגיעו ממש ברגע הזה כשאנו נוכחים אליו.

רוחניות זה לא לספר סיפור, אלה לגרום לנו להרהר בסיפור.

מדיטציה זו בעצם הוויה של הרגע היחיד שקיים. מדיטציה זה לא משהו שאנחנו עושים, זה לא אקט. לכן מדיטציה היא הכרה בנוכחות של הרגע הזה, ואפשר לקבל את החוויה הזו בדרכים שונות ומגוונות.

כל נרטיב שנוצר בניסיון להבין את זה, זה האגו. רק האגו מחפש תשובות דרך נרטיבים של זיכרון וציפיה.

התעוררות היא שחרור מכל שליטה או סיפור.

זו הסיבה כי התבוננות מדיטטיבית מהרהרת את האגו, אשר מותנה לשלוט, ליצור סיפורים, להגן, להתנגד, להבדיל. התבוננות מדיטטיבית בנוכחות של הרגע הזה, תאפשר למצוא היכן נמצאת ההתנגדות או "הטראומה".

הכלים הרוחניים בסופו של דבר רוצים להביא אותנו אל הנוכחות היפה, הנוכחות היא זו שמרפאה אותנו. מה שמרפא אותנו, זה לא עוד סיפור חדש או אמונה חדשה, זה הרגע הקסום הזה שקורה ללא פילטרים, סיפורים או אגדות. זו החוויה עצמה של הרגע הזה.

רגע קטן וקסום של נוכחות וזה קורה.

עצרו הכל ותחושו לרגע אחד את האמת של מי שאתם. נשימה עמוקה והוצאה איטית של האוויר, ונוכחות בשקט שלאחר הנשיפה. בהפסקה. בריק. באמת של מי שאנחנו. במקור.

רגע של חיבור להווה שהיה יהיה וקיים כל הזמן. מה שהיה קיים לפני מיליון שנה ובעוד מיליון שנה, מה שהיה, יהיה וקיים כל הזמן. העכשיו שהוא הדבר היחיד שקיים. הזרם הזה שעובר בכל אחד מאיתנו בכל רגע ורגע.

זו האלוהות, זו האחדות, היא החוויה שקורית ממש עכשיו.

וכל זה בתוך הריק של הנוכחות ברגע הזה.

רגע של נוכחות בהפסקה של האחר הנשיפה, בשקט ובמקום שבו אתה לא מייצר שום דבר ויש לך הכל. רגע קטן של קשיבות לזרם האינסופי הזה שעובר דרכך בכל רגע קסום.

נשמו בעדינות וברציפות, מבלי להכריח שום דבר ותנו לזה להוביל אתכם בהדרגה אל התחושה הפנימית של ההוויה של הרגע הזה.

הישארו שם, עם הנשימה מחוברת והקדישו תשומת לב מלאה לאנרגיה שנותנת חיים לחלקי הגוף השונים. פשוט תרגישו את זה, אל תחשבו על זה. אין סיפור.

בכל פעם שאתם שמים לב שתשומת הלב שלכם עברה למחשבה, שום דבר לא קרה, אל תכעסו, אל תאשימו את עצמכם בכלום, זה לגמרי נורמלי.

החזירו ברוגע ובעדינות את תשומת לבכם לנשימה שוב ותנו לה להוביל אתכם לתחושה הפנימית של הגוף. אז שוב ושוב.

אין טריק בתרגול הזה, רק סבלנות והתמדה. אין שום דבר באמת שאני יכול ללמד אתכם.

לאט לאט תשימו לב שהמוח שלכם נרגע, וגם הסיפור שהאגו מייצר לכם באינטלקט, ופתאום יש יותר ויותר רווח בין מחשבה למחשבה.

זה יגביר את הנוכחות שלך ואת השלווה הפנימית שלך. כדי לחיות בחופשיות ומלאות, אנחנו צריכים לאמץ את הרגע הנוכחי.

כשאתה חי ברגע הנוכחי אתה מבין שלא חסר לך כלום, שאתה שלם. יש לך כבר את כל מה שאתה צריך כדי לנהל חיים משמעותיים, נוכחים, מלאים.

בבקשה אל תאמין לכלום. כל זה הוא רק מילים.

בדוק את זה בעצמך. לחוות את זה, לחיות את זה.

---

אני מזמין אתכם להצטרף לתוכנית העומק שלי,

לשמוע על מפגש אחד על אחד איתי,

ללמוד עוד על השיטות שלי,

להצטרף לעמוד האינסטגרם שלי,

לצפות בערוץ היוטיוב שלי,

ולצפות בערוץ הטיק-טוק שלי.